חוויות אישיות מסלוניקי, גלית זמיר

אוגוסט 2013. מתקרב הסתיו ועימו  החגים  והם מזכירים לי את התקופה המקבילה בשנה שעברה , בה ביליתי עם בעלי וחלקית עם חברים בסלוניקי שביוון. אשמח לשתף ברשמי הביקור הזה את מי שמתעניין לבקר ביוון.

בחוויה הישראלית סלוניקי קשורה בזיכרון אותה יהדות מפוארת שהתקיימה  מימי הבית השני ועד האסון הנורא שפקד אותה בשואה. אני שמעתי לראשונה על הסוורים הסלוניקאים מפי חמי שעבד איתם בנמל תל אביב . גם הסרט של יהודה פוליקר עסק בכאב  הנורא של משפחתו בשואה. ידידי  ראובן עמנואל שנולד בווריה סיפר לי רבות על קהילות צפון יון והוא הביא לי ספר ששמו "סלוניקי – עיר של רוחות". הספר נכתב בידי עיתונאי אמריקאי ששמו  מארק מאזוור והוא יצא בהוצאת עם עובד.  בספר הזה  מגולל  סיפורה המיוחד של סלוניקי לדורותיה. לאחר  טיולים רבים בצפון יון מוכרים לי מקומה וחשיבותה של העיר סלוניקי לאורך ההיסטוריה ובעיקר בזמן האימפריה הטורקית.

סלוניקי היא העיר השנייה בגודלה ביוון של ימינו והיא בירתה של צפון יון, חבל מקדוניה, אזור הולדתו של אלכסנדר הגדול  מכאן יצא לכיבושים הגדולים. העיר ממוקמת בדרך הראשית שחיברה את רומא לאיסטנבול " ויה אגנטיה " . סלוניקני התפתחה כעיר נמל, מסחר ותרבות. אוכלוסייתה הייתה תמיד מגוונת ולאחר גירוש ספרד היהודים מצאו  בה בית נוח בחסות הטורקים והתבססו לאורך שנים רבות. עד מלחמת העולם השנייה היהודים היוו אחוז גבוה באוכלוסיית העיר – הם שלטו במסחר ובנמל, הלאדינו נשמעה גם מפי לא יהודים, בימי החגים היהודיים העיר כמעט שבתה ממלאכתה.  סלוניקי הייתה עיר חשובה, קוסמופוליטית ועשירה, פריחתה נמשכה עד ראשית המאה העשרים . מאז פקדו אותה אסונות  בשרשרת ,היא  ירדה מגדולתה ושינתה את אופייה:  השריפה הגדולה בשנת 1917 שמחקה כמעט לגמרי את העיר התחתית ואת השכונות היהודיות שבה, מלחמת העולם הראשונה ואיתה  חילופי האוכלוסייה  בין יון וטורקיה , מלחמת העולם השנייה , הכיבוש הנאצי והשמדת היהודים.

עם כל הרקע הזה הידוע לנו, אני ובעלי החלטנו שהגיע זמן להיות בסלוניקי . לקחנו בחשבון את מזג האוויר ותכננו את ביקורינו בסתיו, מקביל לחגים היהודיים בתקווה כמוסה למצוא אולי את שרידי הקהילה המקומית. הגענו לעיר ברכב שלנו מרומניה, חנינו אותו בחניון המלון שהזמנו מראש ברחובה הראשי של העיר. הוא רחוב אגנטיה העתיק שחוצה את העיר ממערב למזרח במקביל לים. מזג האוויר איכזב, היה חם מאוד, ימים ללא צל ענן וללא אותה בריזה של הים המאפיינת את סלוניקי, היום סלוניקי עיר בת  800000 תושבים, עדין בירת מקדוניה היונית, עיר אוניברסיטאית, אבל פארה אבד וגם המשבר הכלכלי הנוכחי ניכר בה היטב.  בשבילינו החלו  ימים ארוכים של הליכה ברגל ברחובותיה ושווקיה, קצת ביקורים במוזיאונים, נסיעות בתחבורה הציבורית .

לאחר השריפה הגדולה שכלתה את העיר התחתית  העיר שינתה לגמרי את המבנה האורבאני שלה. בניגוד לערים אחרות, בסלוניקי השכונות הישנות על הגבעות והעיר התחתית תוכננה ונבנתה מחדש : האוניברסיטה, המרכזים המסחריים הגדולים, מרכזי הספורט והבידור, בתי המלון היוקרתיים ואזורי התיירות.  הבנו שלפני האולימפיאדה נעשה מאמץ לשפץ אתרים היסטוריים אבל כל העבודות האלה בעיר כולל  בחלק מהטיילת שלה מתנהלים בעצלתיים או פסקו כלל. יש אווירה של הזנחה , ניהול כושל או פשוט אין כסף. מערכת התחבורה הציבורית מסתכמת בכמות אדירה של  אוטובוסים , לרוב לא ממוזגים. אין בעיר רכבת תחתית ואין חשמליות ועל כן רק המוניות הצהובות הרבות משלימות את החסר . קווי האוטובוס תמיד עמוסים לעייפה והרבה אנשים הולכים ברגל – התנועה ברחובות מרובה.

בהליכות שלנו שמנו לב לאותות המשבר , הרבה עסקים וחנויות מעלים אבק, למכירה או להשכרה. הלכתי עם התמונות והסיפורים מן ההיסטוריה של העיר והן היו בחלקן הגדול שונות מהמציאות העכשווית, בהווה  סלוניקי היא יון וכמו ביון כולה גם כאן בתי הקפה לאין ספור מלאים בכול שעות היום, תנועת הבליינים בלילות ערה ומכול הטברנות נשפכת המוזיקה האופיינית לסלוניקי- הרבטיקו – שירי הצער והגעגועים עם אלמנטים טורקיים שהביאו איתם הגולים מאסיה הקטנה.

ועוד תופעה יוונית  טיפוסית היא המודעות הפוליטית החזקה. הקירות מכוסים בהודעות ומניפסטים, ההפגנות גודשות את הרחובות יום, יום והן פורצות ללא שום התראה מוקדמת, כול יום נסגר רחוב כזה או אחר ואיתן גם השביתות  הלא צפויות. בדרך כלל הפגנות אלה מאורגנות עי וועדי עובדים או סטודנטים, הן ססגוניות, המסרים הם נגד הממשלה הכושלת והמרפסת בפני האיחוד האירופי, נגד ארצות הברית ,נגד האיחוד האירופי ובעיקר נגד גרמניה  שלדעתם בעבר כבשו אותם בנשק והיום בכסף. אולם יש גם הפגנות  יותר תוקפניות של צעירים ניאו נאצים ובמקרים אלה המשטרה עומדת מוכנה לכל התפתחות.

בעשרת הימים ששהינו בסלוניקי  מדדנו את רחובותיה לאורך ולרוחב, נסענו לשכונות, ישבנו עם המקומיים במדרחוב המטופח ובבתי הקפה. ראינו את השרידים מעברה המפואר , מהתקופה הרומית, הביזנטית והטורקית, כנסיות ומסגדים, מבנים עוד מהתקופה הרומית , בתי קברות עתיקים, חלקי חומות ומצודות , המגדל הלבן  שיש בו מוזיאון מצוין של תולדות העיר. חיטטנו בשוקי הפשפשים עמוסים באוצרות עבר.    

טיילנו לאורך הטיילת בואכה הנמל וכאן עמדנו בתחושה של כאב ואובדן במקום בו אספו את היהודים לפני שליחתם למחנות ההשמדה . קרוב למקום הוקמה אנדרטה לזכר האירוע. הלכנו פעמים מספר לשוק הגדול והמפורסם  של העיר – שוק מורנו שעדיין שומר על שמו של אותו היהודי  שכל המתחם היה רכושו בעבר.

בביקורי הראשון בשוק הזה בשנת 1980 עם משפחתי אירח אותנו מכיר יהודי מבוגר,  שעוד הייתה לו חנות בשוק. הוא פתח לנו שם שולחן גדול והתגאה בפני כול  מכיריו באורחים מישראל. היום השוק ממשיך להיות הלב החי של העיר, עשיר, צבעוני ונפלא – אבל זכר לעמינו כבר אין שם. לפני מלחמת העולם השנייה היה בסלוניקי גם בית קברות יהודי עצום בו נקברו דורות רבים וגם ממנו כבר אין זכר. הגרמנים החלו במלאכת ההרס שלו, היום במקומו עומדת האוניברסיטה החדשה ושברי מצבות שולבו בשבילי ההליכה של הקמפוס. אין שם אנדרטה ואין תזכורת.

בערב יום כיפור הלכנו עם חברים מירושלים לבית הכנסת . כוחות ביטחון היו שם רבים יותר מן המשתתפים בטקס בתוך בית הכנסת . היינו ברובינו תיירים יהודים מארצות שונות. ממעט היהודים שחיים היום בסלוניקי באו בודדים וגם נוסח התפילה נשמע לא מוכר, ספרי התפילה היו בלדינו וביוונית.

אחרי יום כיפור הלכנו  למוזיאון היהודי שממוקם בבנין מפואר שהיה שייך לתעשיין יהודי. המוזיאון נמצא בחלק הישן של העיר שנשאר לא רחוק מהים , רובע שהפך לתיירותי, מלונות, מסעדות ובילוי. מבנה המוזיאון היהודי שופץ בטוב טעם והמוצגים בו מספרים גם על רגעי השיא וגם על הטרגדיה הנוראה של יהדות סלוניקי. בשיחה עם מזכירת המוזיאון ניסיתי להבין את פשר הערב המוזר בבית הכנסת. היא הסבירה שקהילת סלוניקי מונה היום רק כמה  מאות אנשים והם מבוגרים וגרים בשכונות מרוחקות מבית הכנסת. בנוסף נוסח התפילה אינו נהיר להם כי בישראל  החליטו החלטה אדמיניסטרטיבית שאם הם ספרדים יש לשלוח להם רב מרוקאי. התוצאה היא "שאטנז"  שאינו מובן להם ואינו  קרוב לליבם.

באחד הערבים  הלכנו להופעה של שתי זמרות גדולות של יוון היום חאריס אלקסיו  ודימיטרה גאליני. ההופעה התקיימה באולם הכדורסל הענק של  קבוצת אריס סלוניקי וכמות הצופים  מנתה  אלפים רבים. האווירה וההתלהבות של הקהל המגוון והרב גילי סחפו גם אותנו . נאלצנו לצעוד להופעה  חצי עיר ברגל  יחד עם האלפים האחרים משום ששוב פרצה  שביתת אוטובוסים  ללא שום התראה מוקדמת..

העיר סלוניקי יושבת במקום יפה לאורך מפרץ רחב ידיים ומעבר לו , מערבה רואים את הר האולימפוס. מדרום מזרח חצי האי חאלקידי מציע נופי מצוקים, חופים חוליים ואתרי נופש ברמה גבוהה.  אלפי תיירים מארצות שונות מבלים בהם את חופשותיהם. אפשר לצרף לביקור בסלוניקי גם טיול לשמורת הטבע של האגם  קרקיניס  וערי המצוק ווריה - שבה בית כנסת ורובע היהודי משוחזר, נאוסה  שהיא מרכז יינות  והעיר אדסה היושבת על  פלגים ומפלי מים מרשימים. אנחנו קינחנו במסלול זה את ביקורינו בסלוניקי.

למי שהזמן בידו  יכול  להרחיק קצת גם לערים פלורינה  וקסטוריה. בדרך כלל כאשר חושבים על טיול ליון היא מתקשרת עם חופי ים ואיים, אבל יש ביון גם נופים אחרים והרבה פנים אחרות, סלוניקי עיר יפה,  תוססת , מעניינת   ומשתלבת בשרידי  עברה המפואר.  לנו כיהודים יש משמעות נוספת לקהילות הרבות שחיו ביוון  ובעיקר בסלוניקי .היא חוליה בהיסטורית הגלויות  שכמו בספרד , בפולין ובארצות ערב  היהודים מצאו בה בית למאות בשנים והוא קרס באחת.

אני ממליצה  בחום לבקר בסלוניקי  וגם לשלב אותה בכל טיול  בצפון יוון . למי שרוצה להכין את עצמו יותר לחוויה רצוי גם לקרוא את "סלוניקי – עיר של רוחות",בשבילי , אישית השהיה בסלוניקי הייתה חוויה עמוסה רגשית, באוזני כמו התנגנו קולות  עברו ובראשי חזרו שוב ושוב ציטטות מהספר "סלוניקי עיר של רוחות" . אני וודאי אזכר באווירה שבה  גם בימי החגים השנה .

רוצים גם לכתוב לנו על חוויה אישית או סיפר על סלוניקי, נשמח לפרסם באתר העיר : [email protected]


גלית  זמיר - ערד :
ראו גם - פירנצה